אנחנו בבית החדש!

יום רביעי היום, אני כבר יכולה להריח את סוף השבוע שמתקרב.
ביום שישי נסגור שבועיים שלמים בבית החדש. אני מרגישה זרה כאן ועם זאת הרבה יותר חופשיה. נהנית מהספק של להיות קצת אנונימית (לא יעברו חודשים רבים עד שכולם יכירו אותי ואני את כולם, ככה זה בישובים קטנים).
מצד אחד הבדידות משגעת אותי, כי כשהוא בעבודה ואני בבית, אני די משתעממת, במיוחד מאז שהתקינו לי את האינטרנט ואני נלחמת בדחיינות שלי.

אני רוצה לדבר עלייך קצת, דחיינות שלי
אני עושה הכל כדי שלא להתמודד עם הדברים החשובים באמת, עם החלומות שלי. הבטן שלי מתכווצת כשאני כותבת את הדברים הללו, פשוט כי זה נכון.
אני פחות או יותר יודעת מה אני רוצה להיות ולעשות כשאהיה גדולה, כשאדע איפה אגור לנצח בבית אותו אוריש לילדיי, וכשיהיו לי ילדים כמובן, אבל זה לא קל וזורם כמו פשוט להיות שכירה, שמישהו אחר יגיד לי מה לעשות, איפה להיות בכל רגע נתון ואיך להתלבש (באופן שיכבד את המקום, כמובן. פיג'מה לא מתקבלת..)
אבל אני רוצה אחרת ובוודאות אני יודעת שמה שאני רוצה הוא הנכון, ועוד יותר יודעת שככה יהיה. אני אלחם בבורגנות ואקים עסק, שיהפוך להיות משהו ענק, משהו טוב, שיעשה טוב ונעים לאחרים ולמשפחה שלי, ולי.
יש לי רעיון אפילו. אבל הדחיינות, והפחד שהוא, הבחור, לא ישתף איתי פעולה (והרי הרעיון האדיר שלי מבוסס על שיתוף הפעולה הזה).. מוקדם עדיין לדבר על הרעיון, אבל מדובר ביזמות.

קורס יזמות עסקית
אני רוצה לעשות קורס יזמות עסקית ושואלת את עצמי אם אני רוצה את הקורס רק כדי לדחות עוד או כי אני באמת רוצה קבל כלים ואפילו לצאת משם עם תוכנית עסקית (כשתהיה לי אחת כזו ביד אני אדע בוודאות שהדברים האלה אמיתיים, שאני אשכרה עושה את זה). תוכנית עסקית תאלץ אותי להתחייב.
השאלה שעולה היא: אם אני צריכה נתון חיצוני שיגרום לי להתחייב לדברים שאני אוהבת, שהם לכאורה החלומות שלי, אז מה אמיתי פה?!
אלו בהחלט שאלות קשות.
עכשיו יותר מתמיד מתחשק לי לעשות קורס של יזמות עסקית. להתפקס קצת. עם זאת אני צריכה לוודא בכל שלב שאני לומדת כדי להתקדם ולא לומדת כדי ללמוד, כי הכי קל להישאר באקדמיה. החיים כל כך קלים כשאתה סטודנט.

קצת על לימונים
יש פרדס ליד הישוב החדש שעברנו אליו והבחור שמשכיר לי את הדירה אמר שאם לא מגזימים (ע"ע היעלמות של 20 ק"ג תפוזים, מבצע סבתא) אפשר לקטוף. אז אני והבחור שלי יצאנו לקטיף. הבאנו תשעה לימונים יפהיפיים וחשבתי מה אני יכולה לעשות בהם. פאי לימון יושב לי הרבה זמן בראש, או אולי לעשות לעצמי חיים קלים וללכת על טארט לימון (מחר אנסה את עוגת הלימון של גיל חובב, נראה כמה טעימה היא תהיה כעוגה לסופ"ש). לימון כבוש לא בא בחשבון למרות שזו דרך מעולה ליצור אוכל מהרבה לימונים בבת אחת (שלא כמו העוגה, שדורשת לימון אחד), עוד רעיון הוא הלימונצ'לו. שיכר לימונים איטלקי, אבל כיוון שאבא עדיין לא הביא את המדפים שקנה למטבח שלנו, אין לי ממש מקום להציב עוד דברים במטבח (יש ארגז מטבח אחד שלא פתחתי מפאת חוסר מקום..).

לסיכום,
אני לוקחת את הפוסט הזה כפוסט לעזרה עצמית ומתן פוקס :)
1. להתקשר למט"י האזורית ולברר איך מתקדמים עם קורס יזמות עסקית
2. לקנות מצרכים בסיסיים לעוגת לימון (הלכתי על פשוט בסופו של דבר)
3. מחר, יום חמישי, אני +דף+עט עושים ישיבה ומחליטים על תוכנית עסקית משל עצמנו לגבי האתרים המוזנחים מבחינת קידום. לפחות קידום בסיסי אם לא תוכנית פעולה מפורטת. רק שלא יעופו לי מגוגל.. ^_^

היום שלפני מחר

אז מחר עוברים דירה.
הספקנו להגיד שלום כמעט לכולם.
החיים נראים כמו מאניה דיפרסיה מתמשכת ואפילו הפסיכולוגית שלי נוסעת לתאילנד (אז מה, שיגעתי אותה? נשמע כמו סוף של בדיחה בינונית)..
אנחנו עוברים לגור בחור. חור אמיתי. על כל המשתמע מכך- מעט אנשים, שירותים יקרים לכל דבר (אינטרנט ב-130 ש"ח לחודש?!), רחוק מכל מקום (שעה נסיעה לכל כיוון ללימודים..), מקום אכול קסאמים, בלי שירותי כביסה קרובים כמו שאני רגילה, בלי מסעדות ובתי קפה (אולי יש באזור, לא בדקתי)..
אבל מה.. יפה שם, נעים, עבודה חדשה והרבה כסף בצידה.

אני בונה על זה שהלחץ הוא זמני, כי לתפוס את הרגע כשהעניינים חמים ובאמצע תהליך- אין זה רגע מייצג.
אני לא אוהבת שינויים. "זה יהיה אותו דבר בדיוק ואפילו יותר טוב!" אני עובדת על עצמי "תכירי חברים חדשים, תככבי ויהיה נפלא!" אני מתחילה להאמין לעצמי פחות ופחות.
כמה קשה זה לשנות את המצב הנוח והחמים, במיוחד כשבתהליך העזיבה פתאום כולם נורא נחמדים, ואת חושבת לעצמך "את זה אני עוזבת? ובשביל מה, כדי לעבור לתת אכלוס יישובי עם אינטרנט במחיר מופקע?!" והחברים כל כך נחמדים פה.

עשו לנו מסיבה!
אף פעם לא היתה לי מסיבת עזיבה, לאנשים פה באמת אכפת. הרגשתי כמו מלכה, היה אדיר. כל כך קשה לעזוב. היום בערב קבעתי לנו סרט אצל חברים. מחר בבוקר עוזבים.

המרחק..
כולה 30 דקות, כמה מסובך זה יהיה להגיע הנה? אבל העבודה דורשת נוכחות של מקסימום 15 דק' נסיעה מהשטח, ואנחנו עצלניות בסופו של דבר, ותמיד מבטיחים שניפגש וזה לא יוצא לפועל.. למרות שדיברנו אתמול על "מסיבת בית", שזה כמו חנוכת בית, רק לדירה שכורה. עם מוסיקה ואלכוהול ואנשים טובים ואוכל טעים. מתכון מושלם..

למה לריב?!
ביום שלפני מחר, דווקא היום, אנחנו רבים. כי הלחץ לא כייף, ואני נהיית קטנונית ומחושבת מידי. כמה קטנוני זה לבקש חשבונית אחרי טיפול במוסך? מה כבר ביקשתי.. אבל לא, הוא חושב שהמוסכניק עשה לנו טובה שהתפנה לטפל בנו למרות שהיו לו עוד הרבה מכוניות שם, והוא עשה לנו אחלה מחיר אז למה להטריח אותו להנפיק חשבונית? וואלה, קשה לו חשבונית? שיוציא לי קבלה. כי זה טיפול בקרביים של האוטו ואם אין לי הוכחת קנייה זה כאילו שמעולם לא הייתי שם במקרה של תקלה. אני מרגישה מפגרת להסביר את זה אפילו והזעם גואה.
אוף.

השארתי את הפלאפון ברכב כדי שלא לקבל ממנו שיחות כשאני בסידורים. מי צריך פלאפון בכלל?

אז הגעתי הנה, התפנקתי באגוזי ובמים קרים ועכשיו אחרי שכתבתי את שעל הלב אני יכולה לנסות ולעבוד.

נבואה
אני מספיקה את האוטובוס, מגיעה הביתה, הוא מחכה מבואס כי גם היום שלו היה מחורבן, הוא ניסה להתקשר אליי מלא ואז קלט שהנייד בכלל באוטו, הוא דאג נורא שקרה משהו ולא היה לו מושג איך להשיג אותי, בגלל זה הוא לא יכול היה להתרכז ולא ארז כלום בבית. ואז אנחנו הולכים יחד שותקים, לעשות פרידה מהבוס לשעבר, ואח"ח הולכים לראות סרט מצחיק עם החברים של המסיבה מאתמול, ועל הדרך אנחנו משלימים ואומרים כמה כיף לנו וכמה טוב כל המצב הזה.
אני יכולה כמעט להריח את זה קורה.

אני כל כך עייפה עכשיו..
קשה לי להתרכז ולפניי יש 4 שעות של מחשבה מאומצת שבסופם אחזור הביתה, ובמקום סנדוויץ' אני אוכל סרטים ^_^

שינוי ממעלה שנייה

אחרי שלוש ומשהו שנים די שקטות אנחנו עומדות בפני שינוי מהותי.
בתור אחת עם פחד משינויים אני די סגורה על זה ששינוי, מכל מעלה שהיא, הוא שינוי מהותי. אין ספק שבמבט אחורנית אוכל להגיד שזה לא היה כזה שינוי, אבל עד שנגיע לנקודה בה אסתכל לאחור...
בכל אופן, היה לנו די נעים להיות בבית. השגרה המבורכת חלחלה לחיינו בצורה של סרט אחת ליום, מבשלות יחד, חולקות עבודה על בניית האתרים יחד.. חיים של כיף. ואז, פתאום, באמת משומקום היא קיבלה הצעת עבודה.
בביקור שגרתי עם הכלבה אצל הוטרינר הוא פתאום שאל אם היא עדיין מחפשת עבודה, ואז באמת שמתוך כבוד והערכה לבחור היא שאלה פרטים, בו במקום הוטרינר התקשר למעסיק הפוטנציאלי וככה במרפאה נקבעה פגישה.
מהצד שלה עלו המון מכשולים יזומים בצורת שכר ותנאים ולפגישה היא הגיעה שוב מתוך כבוד ובידיעה שלא ייצא מזה כלום.
היא חזרה הביתה אחרי הפגישה, שמחה וטובת לב ואמרה שקיבלה את העבודה, היא בעצמה לא האמינה, היא אפילו לא עשתה שיעורי בית עבור הראיון הזה (מדובר בעבודה מקצועית מאוד שצריך להתכונן לפני ראיון, והפעם האחרונה שעבדה בתחום היתה לפני כשנה וחצי). מה שהדהים אותה אלו האנשים.
"טיפוסים כאלה", היא אמרה, "את תתאהבי בהם מייד". אנשים מדהימים, לא תשמעי צעקה מהפה שלהם, מעריכים שיתוף פעולה ועבודה בצוות, בדיוק כמו שרציתי".
האושר שבדברים שלה הפנט אותי ומצד שני עלו החששות
כבר אמרתי שאני לא הכי טובה עם שינויים?
מה זה בעצם אומר לגביי? מייד סרקתי את המצב:
1. אני לומדת בעיר הגדולה, מרחק הנסיעה מהבית שלנו עכשיו הוא כחצי שעה, אוטובוס אחד לכל כיוון. מהבית החדש זה יהיה כשעה, שני אוטובוסים לכל כיוון. מדובר בשינוי לרעה כיוון שעכשיו במקום לצאת מהבית ב14:55 כדי להגיע לאוטובוס של 15:00 אצא מהבית ב-14:00 כדי להגיע לאוטובוס של 14:30 כשהלימודים בכלל מתחילים ב-17:00. ובמקום לחזור הביתה ב-21:30 אהיה בבית רק ב-22:30. אני מעריכה שבעקבות הימים הקצרים יותר שלי אצטרך לנהל את עצמי אחרת. אולי להתחיל לרקום כיפות בזמן שאני מחכה לאוטובוסים.. :\
2. העבודה שלי, או מה שאני מנסה בכל הכוח לקרוא לו עבודה, זה באינטרנט. חיים שלמים על דיסק און קי. כך שלא משנה איזה אגור, כל עוד יש שם אינטרנט אלחוטי- אני מסודרת.
3. היא תעבוד אז אני אהיה בבית. פתאום אני חושבת על מה אעשה בכל הזמן הפנוי (והתשובה מייד קופצת- עבודה!! אשקיע באתרים, אקרא מאמרים, ארכוש תוכנות.. מה שאני עושה כל הזמן בעצם אבל כשאני חושבת על העתיד הכל וורוד ומרגש יותר).
4. הפרידה... אוח.. זה יהיה החלק הכי קשה. במקום הקטן שאנחנו גרות עכשיו, אנחנו מכירות את כולם ואפשר לספור את האנשים שאני לא מחבבת על יד אחת. זה אומר שאת כל השאר אני כן וזה באמת מצב נדיר.
אין מצב לעבור בכל מקום מבלי שמישהו יגיד לי שלום ויכבד אותי בחיוך רחב. בארוחת הצהריים מישהו ניגש אלינו היום והגיש לנו חצי אשכולית עם כפית ושקית סוכר. תגידו שזה לא פשוט מתוק..
השכנים שלנו מלמעלה הם חברים טובים, כאלה שתמיד יתנו שמנת מתוקה או ביצים, ואנחנו נוציא להם את הכלבה בשעת הצורך. אנחנו אפילו חולקים אינטרנט אלחוטי יחד (המודם שלי, הם קיבלו סיסמא ואנחנו משלמים חצי חצי..).
האם בכלל בא לי להתחיל הכל מחדש?
פלא שאני לא יכולה להתרכז.. לא עבדתי אתמול וגם לא היום.. אני לא יכולה לעשות קידום לאתרים כי הכל נראה לי לא נכון פתאום. אני מרגישה שגם כאן, בדרך העבודה שלי אני צריכה לעשות שינוי (התחום הוא כל כך דינאמי ואני מרגישה איטית..)
5. הכלבים שלנו. הם הכי ירגישו את השינוי כי במקום להיות כל היום בגן גורים ובלילה להגיע לישון בחדר שלהם בבית, הם יישארו לישון בגן גורים החדש שנכין להם ואני בקושי אראה אותם מהסיבה שהגן גורים יהיה במקום העבודה שלה ואנחנו נגור בישוב ליד.

חוזרים לשיר האומץ

בימים אלו אני קוראת את הספר "חשוב והתעשר" של נפוליון היל הספר מדבר על הדרך המוגדרת להפיכת מחשבה ואמונה למציאות. כשראיתי את הספר במציאות לראשונה, בחנות הספרים, קניתי אותו אבל בליבי סירבתי קרוא בו. הכריכה שלו נראתה לי פשוט נוראית. לא יכולתי לשאת את המחשבה שזו הכריכה של הספר שישנה את חיי. על הספר שמעתי מבחור שאני עוקבת אחר ההצלחה שלו די הרבה זמן ומשמש לי כהשראה. בתחילה הורדתי גרסה מוקלטת של הספר מהאינטרנט כקובצי שמע ומאוד נהניתי להאזין לבחור הכריזמטי מקריא את הספר באזניי (מאוד מפנק..). במהלך ההאזנה החלטתי שאני רוצה את הספר בידיים, שהתכנים חשובים מכדי להבין אותם חלקית, שאני רוצה לגעת בדפים, לקשקש עליהם תבנות וכל מה שיוצא בזה.

נחזור לכריכה.

אני יודעת שהרעיון של הספר, שפוגש אותי בנקודה המושלמת בחיי, הוא- חשוב ותגשים.

מחשבות הופכות למציאות אם חושבים אות נכון.

לא נראה לי מתאים (נראה מעליב אפילו) שהמחשבות הובות שלי יתבטאו בכריכת ספר המציגה גוף אדם כשבמקום ראש מונחת על כתפיו נורה שבתוכה סימן של $.

גרידי משהו...

החלפתי את התמונה בעיצוב פוטושופ של החיים שאני רוצה שיהיו לי. הבית, השטח, הזוגיות, בעלי החיים. תמונה שכשאני מביה בה משתקף בראשי סיפור שלם, חלום, חזון.

זה נראה לי מתאים הרבה יותר, ובאמת נעים היה לי לפתוח את הספר ולהתחיל לקרוא בו.

תוך כדי קריאה נתקלתי בעמוד שמכיל שיר. הלב שלי קפץ כשקראתי את המילה הראשונה בו.

ממש כמו לפגוש ישראלי כשאני בלפלנד, ארץ הקרח, כך חשתי כשפגשתי גרסה מעוותת של שיר האומץ של קיפלינג.

למה מעוותת. כי היא לא כמו זו שאני מכירה, לא כמו הגרסה שרצה לי בראש שעות אחר מכן..

אני קוראת ספר שנכתב במקור בשנת 1937, כמה נפלא היה להבין שזה באמת הספר בשבילי כשפגשתי את השיר איתו פתחתי את הבלוג, סוג של שעון מעורר שהעיר אצלי את הרצון לכתוב, להעלות על המקלדת את התחושות שאני מעלה בדמיון, ולהוכיח לכולם שזה אשרי, שדברים טובים קורים.

עדכונים בהמשך..

התמונה נלקחה מהאתר: http://thinkshopblog.files.wordpress.com

עדכנתי את הוורדפרס לגרסה 3.2.1 וקיבלתי הודעה על תקלת 404?!

בכל פעם כשצריך לעדכן את הבלוג הלב שלי פועם חזק יותר.

אין לי מושג אם זה יעבור חלק או שאתקל באיזו בעיה שאלוהים יודע איך וכמה זמן יקח לי לפתור אותה.

אז אתמול עשיתי עדכון, וגודדי שלחו לי מייל שמח שהעדכון בוצע בהצלחה לדומין XXXX.

נכנסתי בחשש לבלוג ונבהלתי לגלות את ההודעה הבאה:

Fatal error: Call to undefined method Arras_Widget_Tag_Cloud::WP_Widget_Tag_Cloud() in /home/10/public_html/mydomain.com/wp-content/themes/arras/library/widgets.php on line 404

מה אני עושה עכשיו עם תקלה סופנית?!

כיוון שזו לא הפעם הראשונה שאני נאלצת לתפקד בתור מתכנתת וורדפרס, ידעתי איך לפנות לגוגל ולמצוא את התשובה. לשמחתי, האתר הראשון בו נתקלתי הגיש לי תשובה מנוסה, פשוטה ונוחה בכפית של כסף שרק מעיון בתגובות הבנתי שהגעתי לפתרון, בקצרה היא לפניכם:

To Fix this go to /wp-content/themes/arras/library/widgets.php

Find :

function Arras_Widget_Tag_Cloud() {

$this->WP_Widget_Tag_Cloud();

}

Change To :

function Arras_Widget_Tag_Cloud() {

parent::__construct();

}