אז מחר עוברים דירה.
הספקנו להגיד שלום כמעט לכולם.
החיים נראים כמו מאניה דיפרסיה מתמשכת ואפילו הפסיכולוגית שלי נוסעת לתאילנד (אז מה, שיגעתי אותה? נשמע כמו סוף של בדיחה בינונית)..
אנחנו עוברים לגור בחור. חור אמיתי. על כל המשתמע מכך- מעט אנשים, שירותים יקרים לכל דבר (אינטרנט ב-130 ש"ח לחודש?!), רחוק מכל מקום (שעה נסיעה לכל כיוון ללימודים..), מקום אכול קסאמים, בלי שירותי כביסה קרובים כמו שאני רגילה, בלי מסעדות ובתי קפה (אולי יש באזור, לא בדקתי)..
אבל מה.. יפה שם, נעים, עבודה חדשה והרבה כסף בצידה.
אני בונה על זה שהלחץ הוא זמני, כי לתפוס את הרגע כשהעניינים חמים ובאמצע תהליך- אין זה רגע מייצג.
אני לא אוהבת שינויים. "זה יהיה אותו דבר בדיוק ואפילו יותר טוב!" אני עובדת על עצמי "תכירי חברים חדשים, תככבי ויהיה נפלא!" אני מתחילה להאמין לעצמי פחות ופחות.
כמה קשה זה לשנות את המצב הנוח והחמים, במיוחד כשבתהליך העזיבה פתאום כולם נורא נחמדים, ואת חושבת לעצמך "את זה אני עוזבת? ובשביל מה, כדי לעבור לתת אכלוס יישובי עם אינטרנט במחיר מופקע?!" והחברים כל כך נחמדים פה.
עשו לנו מסיבה!
אף פעם לא היתה לי מסיבת עזיבה, לאנשים פה באמת אכפת. הרגשתי כמו מלכה, היה אדיר. כל כך קשה לעזוב. היום בערב קבעתי לנו סרט אצל חברים. מחר בבוקר עוזבים.
המרחק..
כולה 30 דקות, כמה מסובך זה יהיה להגיע הנה? אבל העבודה דורשת נוכחות של מקסימום 15 דק' נסיעה מהשטח, ואנחנו עצלניות בסופו של דבר, ותמיד מבטיחים שניפגש וזה לא יוצא לפועל.. למרות שדיברנו אתמול על "מסיבת בית", שזה כמו חנוכת בית, רק לדירה שכורה. עם מוסיקה ואלכוהול ואנשים טובים ואוכל טעים. מתכון מושלם..
למה לריב?!
ביום שלפני מחר, דווקא היום, אנחנו רבים. כי הלחץ לא כייף, ואני נהיית קטנונית ומחושבת מידי. כמה קטנוני זה לבקש חשבונית אחרי טיפול במוסך? מה כבר ביקשתי.. אבל לא, הוא חושב שהמוסכניק עשה לנו טובה שהתפנה לטפל בנו למרות שהיו לו עוד הרבה מכוניות שם, והוא עשה לנו אחלה מחיר אז למה להטריח אותו להנפיק חשבונית? וואלה, קשה לו חשבונית? שיוציא לי קבלה. כי זה טיפול בקרביים של האוטו ואם אין לי הוכחת קנייה זה כאילו שמעולם לא הייתי שם במקרה של תקלה. אני מרגישה מפגרת להסביר את זה אפילו והזעם גואה.
אוף.
השארתי את הפלאפון ברכב כדי שלא לקבל ממנו שיחות כשאני בסידורים. מי צריך פלאפון בכלל?
אז הגעתי הנה, התפנקתי באגוזי ובמים קרים ועכשיו אחרי שכתבתי את שעל הלב אני יכולה לנסות ולעבוד.
נבואה
אני מספיקה את האוטובוס, מגיעה הביתה, הוא מחכה מבואס כי גם היום שלו היה מחורבן, הוא ניסה להתקשר אליי מלא ואז קלט שהנייד בכלל באוטו, הוא דאג נורא שקרה משהו ולא היה לו מושג איך להשיג אותי, בגלל זה הוא לא יכול היה להתרכז ולא ארז כלום בבית. ואז אנחנו הולכים יחד שותקים, לעשות פרידה מהבוס לשעבר, ואח"ח הולכים לראות סרט מצחיק עם החברים של המסיבה מאתמול, ועל הדרך אנחנו משלימים ואומרים כמה כיף לנו וכמה טוב כל המצב הזה.
אני יכולה כמעט להריח את זה קורה.
אני כל כך עייפה עכשיו..
קשה לי להתרכז ולפניי יש 4 שעות של מחשבה מאומצת שבסופם אחזור הביתה, ובמקום סנדוויץ' אני אוכל סרטים ^_^
הספקנו להגיד שלום כמעט לכולם.
החיים נראים כמו מאניה דיפרסיה מתמשכת ואפילו הפסיכולוגית שלי נוסעת לתאילנד (אז מה, שיגעתי אותה? נשמע כמו סוף של בדיחה בינונית)..
אנחנו עוברים לגור בחור. חור אמיתי. על כל המשתמע מכך- מעט אנשים, שירותים יקרים לכל דבר (אינטרנט ב-130 ש"ח לחודש?!), רחוק מכל מקום (שעה נסיעה לכל כיוון ללימודים..), מקום אכול קסאמים, בלי שירותי כביסה קרובים כמו שאני רגילה, בלי מסעדות ובתי קפה (אולי יש באזור, לא בדקתי)..
אבל מה.. יפה שם, נעים, עבודה חדשה והרבה כסף בצידה.
אני בונה על זה שהלחץ הוא זמני, כי לתפוס את הרגע כשהעניינים חמים ובאמצע תהליך- אין זה רגע מייצג.
אני לא אוהבת שינויים. "זה יהיה אותו דבר בדיוק ואפילו יותר טוב!" אני עובדת על עצמי "תכירי חברים חדשים, תככבי ויהיה נפלא!" אני מתחילה להאמין לעצמי פחות ופחות.
כמה קשה זה לשנות את המצב הנוח והחמים, במיוחד כשבתהליך העזיבה פתאום כולם נורא נחמדים, ואת חושבת לעצמך "את זה אני עוזבת? ובשביל מה, כדי לעבור לתת אכלוס יישובי עם אינטרנט במחיר מופקע?!" והחברים כל כך נחמדים פה.
עשו לנו מסיבה!
אף פעם לא היתה לי מסיבת עזיבה, לאנשים פה באמת אכפת. הרגשתי כמו מלכה, היה אדיר. כל כך קשה לעזוב. היום בערב קבעתי לנו סרט אצל חברים. מחר בבוקר עוזבים.
המרחק..
כולה 30 דקות, כמה מסובך זה יהיה להגיע הנה? אבל העבודה דורשת נוכחות של מקסימום 15 דק' נסיעה מהשטח, ואנחנו עצלניות בסופו של דבר, ותמיד מבטיחים שניפגש וזה לא יוצא לפועל.. למרות שדיברנו אתמול על "מסיבת בית", שזה כמו חנוכת בית, רק לדירה שכורה. עם מוסיקה ואלכוהול ואנשים טובים ואוכל טעים. מתכון מושלם..
למה לריב?!
ביום שלפני מחר, דווקא היום, אנחנו רבים. כי הלחץ לא כייף, ואני נהיית קטנונית ומחושבת מידי. כמה קטנוני זה לבקש חשבונית אחרי טיפול במוסך? מה כבר ביקשתי.. אבל לא, הוא חושב שהמוסכניק עשה לנו טובה שהתפנה לטפל בנו למרות שהיו לו עוד הרבה מכוניות שם, והוא עשה לנו אחלה מחיר אז למה להטריח אותו להנפיק חשבונית? וואלה, קשה לו חשבונית? שיוציא לי קבלה. כי זה טיפול בקרביים של האוטו ואם אין לי הוכחת קנייה זה כאילו שמעולם לא הייתי שם במקרה של תקלה. אני מרגישה מפגרת להסביר את זה אפילו והזעם גואה.
אוף.
השארתי את הפלאפון ברכב כדי שלא לקבל ממנו שיחות כשאני בסידורים. מי צריך פלאפון בכלל?
אז הגעתי הנה, התפנקתי באגוזי ובמים קרים ועכשיו אחרי שכתבתי את שעל הלב אני יכולה לנסות ולעבוד.
נבואה
אני מספיקה את האוטובוס, מגיעה הביתה, הוא מחכה מבואס כי גם היום שלו היה מחורבן, הוא ניסה להתקשר אליי מלא ואז קלט שהנייד בכלל באוטו, הוא דאג נורא שקרה משהו ולא היה לו מושג איך להשיג אותי, בגלל זה הוא לא יכול היה להתרכז ולא ארז כלום בבית. ואז אנחנו הולכים יחד שותקים, לעשות פרידה מהבוס לשעבר, ואח"ח הולכים לראות סרט מצחיק עם החברים של המסיבה מאתמול, ועל הדרך אנחנו משלימים ואומרים כמה כיף לנו וכמה טוב כל המצב הזה.
אני יכולה כמעט להריח את זה קורה.
אני כל כך עייפה עכשיו..
קשה לי להתרכז ולפניי יש 4 שעות של מחשבה מאומצת שבסופם אחזור הביתה, ובמקום סנדוויץ' אני אוכל סרטים ^_^
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה